משמעותה שכל אדם זכאי להגנה על הסביבה לתועלת דורו ולמען הדורות הבאים, בין היתר הזכות לשתות מים נקיים; לנשום אוויר נקי מזיהום; להנות ממשאבי טבע שבבעלותו. בו בעת הזכות לסביבה מעגנת את מחויבות המדינה ורשויותיה לא לפגוע בערכים סביבתיים של האדם, לשמור על משאבי הטבע, על ערכי נוף, המגוון הביולוגי, להבטיח פיתוח בר קיימא ולמנוע זיהום ודלדול משאבים אקולוגים.
ההגנה על הסביבה וכתוצאה מכך, הגנה על חיי האדם החי בסביבתו, מחייבת פירוש נורמות מתחום זכויות האדם כך שיכילו בחובן הגנה על אינטרסים משותפים לאדם ולסביבה.
דיני זכויות האדם מגינים על האדם בזמן שדיני הסביבה מגינים על סביבתו. מכיוון שהאדם חי בסביבתו ומקיים עימה יחסי גומלין, יהיה קשה לטעון כי דיני זכויות האדם אינם שלובים בדיני הגנה על הסביבה. התלות בין האדם לסביבתו, מחייבת את ההכרה כי פגיעה בסביבתו של האדם הלוא היא פגיעה באדם עצמו.
הפגיעה בסביבתו של האדם מחריפה עם השנים לאור משבר האקלים והסיכונים הכרוכים בו לחיי אדם. לכן – גם בפן האקלימי, קיימת הכרה הולכת וגוברת של זיקה הדוקה בין זכויות אדם להגנה על הסביבה ולטיפול במשבר האקלים. לכן, לאור הסיכונים הכרוכים והצורך להעלות את החוסן האקלימי וההגנה על חיי אדם, משבר האקלים מביא עימו שיח של זכויות סביבה ואדם יחדיו. המודעות ההולכת וגדלה לסיכוני משבר האקלים מחייבת את השימוש בדיני זכויות האדם ואת הצורך בהגנה על הזכות לסביבה ראויה באמצעות עיגון חוקי.
כפי שיפורט להלן, משבר האקלים מכפיל סיכונים ואירועי קיצון סביבתיים ומחריף תנאים חברתיים. אי-צדק אקלימי הינו העוול הבסיסי של שינוי האקלים ורק ההכרה בו יכולה לעזור לזהות הזדמנויות לצמצום הפערים הללו. ההבנה כי משבר האקלים הוא אתגר של זכויות אדם וכי אי צדק אקלימי יפגע בזכות לשוויון, בכבוד האדם ובחייו מחייבת את העיגון הסטטוטורי של מחויבות המדינה להגן על תושביה. השינוי הבסיסי בהכרה בזכות לסביבה ראויה וצדק אקלימי, הוא בין היתר שמקנה לציבור את היכולת לדרוש מהממשלות להגן עליו מאיומי משבר האקלים ולשאוף לצמצום פערים.
על יסוד ההכרה הזו, מתעורר דיון בשאלה האם הזכות לסביבה ראויה עומדת לבדה כזכות אדם עצמאית או שמא מדובר בזכות אדם נגזרת מהזכות לחיים וכבוד שקיבלו עיגון חוקתי בישראל תחת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
