התנגדות יצרני המשקאות וגורמים פוליטיים הובילה לכך שעד כה, לא הוטל פיקדון על מכלי המשקה הגדולים. חוקי פיקדון נפוצים בכל רחבי העולם, וחלים על כל סוגי הבקבוקים. למעשה, ישראל היא המדינה היחידה שהחריגה מן החוק את מכלי המשקה הגדולים, המהווים כמחצית מן הבקבוקים המשווקים מדי שנה. זאת, למרות שהשפעתם על הסביבה רבה יותר כיוון שהם מכילים יותר חומר גלם ויותר פלסטיק.
על פי הניסיון הנצבר, פיקדון על בקבוקי משקה הינו השיטה האפקטיבית ביותר לאיסוף בקבוקים, המשיגה שיעורי איסוף שמגיעים במקרים מסוימים ליותר מ-90%. גם בישראל השיטה הוכיחה את עצמה ושיעור האיסוף של מכלי הפיקדון עומד על כ-80%, בערך פי 2 מהיקף איסוף הבקבוקים הגדולים.
בשנת 2010, רצה השר דאז גלעד ארדן להרחיב את חוק הפיקדון. יצרני המשקאות הבטיחו לו כי בכוחם לאסוף 55% מהבקבוקים הגדולים ללא פיקדון, באמצעות כלובי המיחזור. לכן, הכנסת העניקה ליצרני המשקאות תקופת חסד בת 6 שנים לעמוד בהבטחה זו, אך קבעה כי אם לא יעמדו ביעד של 55%, יוטל פיקדון באופן אוטומטי על הבקבוקים הגדולים. אי עמידה ביעדים גם מובילה להטלת קנסות גבוהים על היצרנים.
מנתונים שפורסמו בעיתון TheMarker עולה כי בשנת 2016 תאגיד אל"ה דיווחו כי נאספו 60% מבקבוקי המשקה הגדולים שיוצרו באותה השנה, ושכל הבקבוקים שנאספו — מוחזרו. לעומת זאת, בבדיקה נמצאו אסמכתאות להכרה באיסוף 37% מהמכירות ולמיחזור של 10.4% מהבקבוקים בלבד. לפי משרד רואי החשבון שבדק את הדיווחים עבור המשרד להגנת הסביבה נאספו רק 44% מסך הבקבוקים; גם אנשי המקצוע של אדם טבע ודין ביצעו סקרים עצמאיים, בפיקוח מכון גיאוקרטוגרפיה, ונמצא כי שיעור האיסוף האמיתי היה נמוך מ-40%. לפי החוק, במצב כזה מוטל פיקדון באופן אוטומטי.
למרות זאת, השר להגנת הסביבה דאז, זאב אלקין, התעלם מהמלצות אלה, וקבע כי נאספו כ-52% מן הבקבוקים הגדולים. לפי החוק, אם איסוף הבקבוקים נע בטווח של 47%-55, ניתן לעכב את הרחבת החוק.
בימיה של השרה גילה גמליאל, ובתגובה לבג"ץ שהגשנו בנושא – הפך המשרד את עמדתו ביחס לחוק הפיקדון על מכלי משקה, והודיע על פירסום הוראה המחייבת להטיל תשלום פיקדון גם על מכלי משקה גדולים (1.5 ליטר ויותר). על פי ההחלטה, ליצרני ויבואני המשקאות תינתן שנה כדי להיערך לשינוי מרגע כניסת ההחלטה לתוקף.
עודכן: אוקטובר 2020