במבט ראשון דיווחי ESG נראים טוב על הנייר. צירוף שלוש האותיות האלה נהיה האורים והתומים של עולם התאגידים. חברות מפרסמות דוחות נוצצים המציגים תרומה לאקלים ולחברה. אבל בפועל – בפועל נהיה חם יותר, וירוק פחות. חברות מזהמות מדַווחות בגאווה על צמצום פליטות מפעילויותיהן הישירות, אך מתעלמות לחלוטין מהשפעתן של הפליטות העקיפות שלהן (Scope 3). חברות עשויות להתהדר ביעילות אנרגטית, ובה בעת לקדם טכנולוגיות עתירות דלקים פוסיליים. הפער הזה נובע בין השאר מהיעדר תקן אחיד ומחייב לדיווחי ESG.
ואולי דווקא משום שדיווחי ESG לוקים בחסר, אולי דווקא משום שלעיתים קרובות דיווחי ESG משמיטים בשיטתיות את הסוגיות הרגישות והמהותיות ביותר לסביבה ולחברה – יש מקום לדרוש יותר, ולא פחות. שאלת חיזוק מסגרות דיווחי ESG היא סוגיה רחבה ומורכבת. אני אציע להתעכב על רכיב שאומנם נדחק לשוליים, אבל הוא תנאי יסוד להפיכת הדיווחים לרלוונטיים: רכיב הצדק האקלימי. רכיב זה עניינו השפעות האקלים על אוכלוסיות מוחלשות, שיתוף ציבור בהחלטות סביבתיות וחלוקה הוגנת של משאבים וסיכונים. הגיעה העת לדרוש שהדוחות יכילו לא רק מדדים, אלא גם ערכים.
שילוב האותיות E(environment) ו־S(social) והקשר שלהן לצדק אקלימי
משבר האקלים מכפיל סיכונים ומחריף תנאים חברתיים. אוכלוסיות מוחלשות פגיעות יותר להשפעות שינויי האקלים. לאוכלוסיות אלו אין את ארגז הכלים והמשאבים להיערכות מתאימה לנזקי המשבר. הדבר נכון גם ברמה העולמית, שכן מדינות מתפתחות הן הנושאות במחיר פליטות גזי החממה של המדינות המפותחות, וגם ברמה והפנים עירונית, שכן שכבות סוציו־אקנומיות נמוכות סובלות יותר מזיהום אוויר, תכנון לקוי, היעדר גישה לתחבורה מקיימת, עליית טמפרטורות והיווצרות איי חום עירוניים.
לכן גישת הצדק האקלימי מחייבת אותנו לבחון את המשבר בעיניים חברתיות ולהיערך לנזקיו תוך מתן דגש להעדפה מתקנת והגנה על שכבות מוחלשות כדי שהמעבר לכלכלה דלת פחמן לא יחזק את בעלי ההון, יגביר את הריכוזיות ויקנה לשכבות מבוססות יתרון גדול. השאיפה לצדק אקלימי מבטאת גם קריאה לחלוקה שווה בנטל המשבר וביתרונות המעבר לכלכלה ירוקה. ככל שתגבר ההכרה שמשבר האקלים הוא משבר חברתי הפוגע בזכויות האדם פגיעה הרסנית, כך יובטח שההתמודדות עימו לא תותיר בחוץ – שוב – את האוכלוסיות הכי פגיעות בחברה שלנו.
האם דיון חברתי זה מתאים לדיווחי ESG? אם כן, מה גבולות גזרתו?
לטענתי, דיווח בדבר השיקול הסביבתי, הנוגע להשלכות הסביבתיות הנגרמות מפעילות התאגיד, ודיווח בדבר השיקול החברתי, הנוגע להשפעה של פעילות התאגיד על זכויות אדם, מוכרחים להכיל שיקולי צדק אקלימי שייתנו ביטוי למקום שבו האותיות E ו־S נפגשות, מקום המבטא את הצורך בראיית הסביבה, החברה והתאגיד כמרחב משולב. אחריות זו המוטלת על התאגיד מרחיבה את הדיווח אל מחוץ לגבולות הסיכון הכלכלי הצר, והיא מבקשת לאפיין את ההזדמנויות של התאגיד לקדם לפעולות המיטיבות עם סביבתו לצד שמירה על שיקולים עסקיים ותכלית השאת הרווחים.
הרעיון מתקדם אך אינו מרחיק לכת. מובן שהמגזר העסקי אינו צריך להחליף את המאסדר או להנהיג מדיניות רווחה – זה תפקידם של גופי ממשל, חיובים סטטוטוריים ותקציב ראוי – אבל למגזר העסקי יכולת לפתח ולהטמיע את האחריות התאגידית שלו, אחריות שבמרכזה ניצבת מחויבותו לשמירה על הסביבה והחברה, והרי מגזר זה נהנֶה מהאמצעים, היכולות וההון האנושי לעשות זאת.
כיצד צדק אקלימי יכול להשתלב בדיווחי ESG?
- זיהוי שכבות פגיעות
טרם הדיווח התאגיד צריך לפעול לפי תבחינים לזיהוי שכבות פגיעות בחברה: חשיפת הקהילה להשפעות שליליות של פעילותו; רגישות הקהילה לנוכח מאפייני הרקע ויכולת הסתגלותה. ככל שהחשיפה לפעילות שלילית של התאגיד והרגישות של האוכלוסייה עולה, כך הפגיעות לנזקי המשבר גְדֵלה ויכולת ההסתגלות נפגעת.
מחקרים מלמדים על מתאם מובהק בין חשיפה להשפעות המשבר ובין ריכוז אוכלוסיות בעלות מאפייני רקע רגישים. בשל מחירי קרקע נמוכים קבוצות מוחלשות מתגוררות בקרבת מפעלים מזהמים ואזורי תעשייה. לכן חלק בלתי נפרד מהאחריות החברתית סביבתית של מפעלים באזורים אלו הוא למפות, לסמן את אותן אוכלוסיות, להכיר בפגיעותן ולתת להן ביטוי מפורש בדיווחי ESG.
כך לדוגמה גם אם חברות אנרגייה מדַווחות על עמידה בדרישות BAT (טכניקה מיטבית זמינה) לפי חוק אוויר נקי, הן אינן יכולות להסתפק בהצגת תקינה טכנולוגית. עליהן להפעיל אחריות מוגברת דווקא באזורים שאוכלוסיות מוחלשות מתגוררות בהם. עמידה בדרישות החוק אינה תחליף להתמודדות עם אי־שוויון בשטח. על התאגיד לדווח לא רק על כמות פליטותיו, אלא גם על איך הוא תורם – במעשה או במחדל – להחמרת אי־השוויון האקלימי או לצמצומו. חובה זו אינה רק מוסרית – היא נגזרת ישירה מאחריות תאגידית וחייבת להשתקף בדיווחים.
- גישה למידע סביבתי אקלימי
הצהרת ריו הכריזה שגישה למידע סביבתי אקלימי היא זכות הליכית. מחויבותו הציבורית של התאגיד מחייבת אותו בפרסום מידע על היקף הפליטות שלו, על השימוש שלו בחומרים מסוכנים ועל סיכונים סביבתיים שהוא יוצר סמוך לאתרי פעילותו. הנגשה מועילה אינה רק עמידה סטטוטורית בחובת הדיווח למאסדר, אלא גם הצגת המידע באתר האינטרנט של התאגיד בתצוגה נגישה ובתרגום למגוון שפות. רק כך מובטחת לציבור היכולת להבין את פעילות התאגיד ולעקוב אחריה.
כשמידע סביבתי שהחברות אוספות מונגש לא רק למשקיעים מוסדיים, אלא גם לציבור, הדיווח נהיה כלי דמוקרטי, ולא רק כלי אסדרתי. העידן שבו "למשקיע הפרטי לא אכפת" כבר הרחק מאחורינו. דווקא במדינת ישראל, החשופה במיוחד להשלכות משבר האקלים, חשוב להבהיר שדוחות ESG אינם רק מסמך למשקיעי חוץ, אלא גם תמרור אזהרה וכלי בקרה לאזרח הקטן, המכיר בסיכונים והאכפתי לתוצאותיהם.
- מיפוי אזורים רגישים אקולוגית
בבואו לקבוע תחום פעילות וכתנאי מקדים לדיווחי ESG – על התאגיד לסקור ולמפות אזורים בעלי רגישות אקולוגית. כך למשל כשפעילות התאגיד נעשית סמוך לקו חוף, יש לבחון את החשיפה לסיכון עליית מפלס הים. על תאגיד הפועל באזורים מדבריים לבחון בכובד ראש את ההשפעות הצפויות של גלי חום קיצוניים. ניתוח כזה צריך להיעשות גם באזורים המאופיינים בצפיפות בנייה, תשתיות ניקוז לקויות ומחסור בצמחייה. זיהוי מוקדם זה הוא תנאי יסוד לאחריות אקלימית ולדיווח בעל ערך מהותי.
- צמצום פערי הכוח
בדרך כלל דיווחי ESG פועלים מלמעלה למטה (top to bottom) – החברה מדַווחת, המשקיע מנתח והציבור מגיב. הצדק האקלימי דורש שהשיח יתנהל מהשטח (bottom up). על התאגיד לנצל את הבימה הניתנת לו, לנסות לשתף את הקהילות סביבו ולנהל שיח עם בעלי עניין בהיבטי צדק אקלימי. שקיפות אמיתית משמעה שיח פתוח והשתתפות ציבורית.
- הטמעת עקרונות העדפה מתקנת
אם תאגידים כבר בוחנים קידום מיזמי אנרגייה מתחדשת, מדוע שלא יקדמו את המיזמים הראשונים דווקא ברשויות מקומיות מוחלשות? פתרונות כמו אגירת אנרגייה נכון וראוי לקדם בקרב אוכלוסיות שבסיכון גבוה לעוני אנרגטי, עוני המתאפיין בקושי לחמם או לקרר בתים בעת גלי מזג אוויר קיצוניים. כדי למנוע התנגדות מצד הקהילה לפעילות כזאת חיוני שההעדפה המתקנת תוטמע בשיח שקוף ולא בהנחתה חד־צדדית מצד בעלי ההון.
תאגידים גם יכולים לעודד תעסוקה ירוקה וצמיחה מקומית באזורים שהוזנחו היסטורית. הם יכולים לעשות כן באמצעות הכשרות, השתלמויות ירוקות ושילוב עובדים במיזמי סביבה. מדיניות כזאת מבססת חוסן חברתי ומממשת את הפוטנציאל המלא של ESG.
- הכשרות תעסוקתיות ומעבר צודק לכלכלה דלת פחמן
משבר האקלים צפוי להעלים משרות לכ־40% מכוח העבודה בעולם. זו הזדמנות לגופים המדַווחים לשלב הכשרות לעובדיהם בתחומים ירוקים ולחזות את השינויים העתידיים בעולם התעסוקה. כבר כיום חברות כוח אדם מנתחות את הביקוש למיומנויות ירוקות.
גם בזווית החברתית והמגדרית – נשים ומבוגרים הם בין הקבוצות הפגיעות ביותר לשינויים בשוק העבודה. לפיכך קידום צדק אקלימי מחייב לפעול תחילה להכשרה ושילוב קבוצות מודרות אלו. מחקרים מעידים על מתאם חיובי בין ייצוג נשי ובין אימוץ מדיניות אקלים מועילה ושאפתנית. המחקרים גם מלמדים שחברות עם ייצוג נשי בתפקידי ניהול מועדות פחות להפרות חוקי סביבה. ממצא זה מדגיש שקידום תעסוקה מגדרית הוא צעד נבון גם מבחינה כספית ותורם לניהול מיטבי של סיכונים סביבתיים, להפחתת חשיפות משפטיות ולבניית אמון הציבור והמשקיעים.
- מעורבות הדירקטוריון
הדירקטוריון, גוף האמון על התוויית המדיניות האסטרטגית, נדרָש לתת את דעתו על ההשפעות הנובעות מיחסי הגומלין שבין פעילות החברה ובין עקרונות צדק אקלימי. ניהול סיכונים אינו יכול להתמצות בהתמקדות טכנית בלבד (שריפות או זיהומים או דליפת חומרים מסוכנים). יש להרחיב את גבולות ההסתכלות, להתמודד עם סיכונים מערכתיים, להדגיש פתרונות מבוססי היערכות ולשלב שיקולים חברתיים במענה הסביבתי. תגמולם של חברי הדירקטוריון צריך לשקף לא רק ביצועים כספיים, אלא גם הפנמה של העלויות החיצוניות של התאגיד.
לנוכח צפיוּת סיכוני האקלים וההסתברות הגבוהה להתרחשותם חובת בחינת סיכוני האקלים בדגש על צדק אקלימי אינה חורגת מהליבה המסורתית של הביצועים העסקיים, והיעדר ניהול סיכונים אלו עלול להיות כרוך בחבות ישירה של המנהלים והמנהלות. לפיכך עולה הצורך לְמַנות נציג או נציגה ייעודיים לנושאי אקלים וכך להבטיח מדיניות המתחשבת בהשפעות ארוכות טווח והמבוססת על תרחישים מדעיים.
החשש המוצדק ל־Climatewash
לצד ההצעות שלעיל, חשוב להכיר במורכבות: מדידת היבטי צדק אקלימי אינה פעולה פשוטה. שלא כנתוני פליטות או צריכת אנרגייה, מדובר בשאלות חברתיות, מרובות הקשרים ורגישות, וקשה לתרגם אותן למדדים כמותיים. לכן יש חשש שהמושג "צדק אקלימי" יהפוך לסעיף רך, גמיש מדי, סעיף שקל לתאגידים לכלול בדוחות בלי לשנות את דרכי פעולתם – כי "מי בכלל יכול לבדוק?" אבל גם את הטריק הזה כבר מתחילים לזהות. משקיעים ובעלי עניין אינם קהל שבוי. הם לומדים לזהות Climatewash כשהם רואים אותו. הם יודעים היכן לבדוק, הם קוראים את האותיות הקטנות ומחפשים באילו נושאים הדוח שותק.
זאת עוד, כדי למנוע תופעות של Climatewash אפשר להרחיב את חובות הגילוי כך שיכללו סמנים כמותיים ברורים לשיעור החשיפה של התאגיד לסיכוני אקלים מהותיים. אציע שהמאסדרים יפרסמו הנחיות שיפרטו את הסמנים ושישקפו למשל את היקף הנכסים או הפעילויות שבאזורים בעלי רגישות אקלים ואת ההנחיות באשר להתייחסות לשיעור הפליטות הכוללות Scope 3. חובת גילוי כזאת תשפר את השקיפות ותציב רף ברור שיקשה על תאגידים להסתתר מאחורי הצהרות לא מדידות.
זה לא רק נכון – זה גם משתלם
הדגשת היבטי צדק אקלימי והעלאת החוסן האקלימי של שכבות מוחלשות תבטיח פיתוח קהילות חזקות ובד בבד תאפשר צמיחה כלכלית של תאגידים. הון אנושי חזק מניב שגשוג כלכלי. הערכת סיכוני האקלים מתוך ראייה חברתית ומוסרית תבטיח יצירת תקן דיווח שבו התאגיד ישלב בין אחריותו לרווחי בעלי מניותיו ובין אחריותו שכספיו אינם משפיעים לשלילה ומעמיקים את אי־הצדק האקלימי. אפשר גם לטעון שחברות שלא ישלבו שיקולי צדק אקלימי ייחשפו לסיכוני מעבר שאינם נתפסים מהותיים, למשל חשיפה לסיכון מוניטין ועקב כך פגיעה ביכולת גיוס הון והשקעות וחשיפה לביקורת משפטית.
אי אפשר לבטל את תרומת המגזר הפרטי לצמצום הפערים. כבר אפשר לראות ברחבי העולם מגמה מעודדת: עסקים בוחרים להוביל שינוי דווקא במקום שבו המאסדר מהסס. המגזר העסקי ממלא חסָרים, מאמץ תקנים מתקדמים ופועל באחריות. כך גם בתחום הצדק האקלימי. יש לקוות שיותר ויותר חברות יבחרו להרים את הכפפה ולהכניס שיקולים אלו לליבת עשייתן – לא בתגובה לאסדרה, אלא מתוך הבנה שלא רק שזה הדבר הנכון לעשות – בסופו של דבר זה גם ישתלם.
