הגשנו, כחלק מהקואליציה להצלת ים המלח, את הערותינו לתזכיר חוק זיכיון ים המלח (התשפ"ו–2025).
הקואליציה, הכוללת את אדם טבע ודין, החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, מגמה ירוקה, מדבר קיימא, שומרי ים המלח ואקו פיס, מזהירה כי תזכיר החוק מחמיץ הזדמנות היסטורית לשיקום ומנציח את הפקרת הים. במכתבה, מובעת ביקורת חריפה על כך שתזכיר החוק הנוכחי מתייחס לים המלח כמשאב תעשייתי-כלכלי גרידא, תוך התעלמות מוחלטת מההיבטים הסביבתיים, המורשתיים והציבוריים שלו.
התוצאה עלולה להיות הרס מוחלט של ים המלח ובכיה לדורות.
ללא קרן שיקום, בלי הגבלה על השאיבה, וריכוז כוח בידי משרד האוצר
מהניתוח שלנו עולה כי תזכיר החוק עוסק כמעט אך ורק בניצול המסחרי של ים המלח. הוא אינו קובע ולו תנאי סביבתי מחייב אחד, ודוחה את הסוגיות הסביבתיות – אם בכלל – לשטר זיכיון עתידי שייקבע על ידי משרד האוצר, ללא כל ודאות שיכלול מנגנונים אפקטיביים להגנה על הים.
במצב כזה, החוק מתעלם לחלוטין מהמשבר הסביבתי העמוק שים המלח מצוי בו: ירידת מפלס מואצת, בולענים, הרס חופים, ופגיעה קשה במערכת האקולוגית ובמרחב הציבורי.
בלי טיפול במפגעים, בלי הקצאת משאבים משמעותיים ובלי צעדים לבלימת ירידת המפלס – החוק גוזר בפועל את דינו של ים המלח.
אזהרה חריגה מהאקדמיה: התעלמות ממדע עדכני
למכתב הקואליציה מצטרף מכתב חדש וחריג של האקדמיה הישראלית שהוגש לאתר התזכירים הממשלתי, עליו חתומים 58 פרופסורים וד"ר מ-9 מוסדות אקדמיים מובילים: אוניברסיטת בן גוריון בנגב, אוניברסיטת בר-אילן, מכון ויצמן, אוניברסיטת חיפה, הטכניון, האוניברסיטה העברית האוניברסיטה הפתוחה, אוניברסיטת רייכמן ואוניברסיטת תל אביב. המדענים, בהם מומחים בתחומי הסביבה, האקלים, ההידרולוגיה והגיאולוגיה, מזהירים מפני הכשלים הקריטיים בחוק ומההתעלמות מידע מדעי עדכני.
במכתבם כותבים המדענים: "ים המלח הוא מערכת טבע ייחודית בקנה מידה בינלאומי ובעל משמעות כלכלית, תרבותית וערכית למדינת ישראל ולעולם כולו, המצוי מזה עשורים בתהליך מתמשך של הידרדרות סביבתית, גיאופיזית ונופית. לזיכיון החדש, שיינתן לתקופה ארוכה, תהיה השפעה מכרעת על עתידו של האזור. […] חוק זיכיון חדש אינו יכול להסתפק בהסדרה תפעולית-כלכלית. חוק מסוג זה נדרש לצאת מנקודת מוצא אסטרטגית ארוכת טווח, הרואה בים המלח משאב טבע ציבורי ייחודי, פגיע ובעל חשיבות לאומית ובין-לאומית."
הכשלים המרכזיים בתזכיר החוק
בהערות שהגשנו הדגשנו שורה של ליקויים מהותיים:
- אין ודאות לקביעת תנאים סביבתיים – התנאים אינם מעוגנים בחוק עצמו, אלא נדחים לשטר זיכיון עתידי, באופן שמחליש את הפיקוח הציבורי.
- אין קרן ייעודית לשיקום ים המלח – חרף ההיגיון הבסיסי של שימוש בהכנסות מהניצול לצורך שיקום הנזק.
- ריכוז כוח חסר תקדים בידי משרד האוצר – משרד אחד שאמון גם על קבלת ההחלטות, גם על הביצוע, גם על האכיפה וגם על הייעוץ. מצב שאין לו תקדים בישראל.
- תשלום נמוך באופן קיצוני על מי ים המלח – 0.65 ש"ח לקוב, לעומת עלות השבת מים של 2.80–4.99 ש"ח לקוב, לפי תחשיבי האוצר עצמו.
- אין מגבלה על שאיבת מים – החוק מאפשר שאיבה בלתי מוגבלת.
- אין חובת השבת מים "קוב תמורת קוב" – למרות שמדובר בשאיבה של למעלה מ־400 מיליון קוב בשנה.
מה אנחנו דורשים
כדי להציל את ים המלח ולהבטיח את עתידו, אנחנו דורשים:
- הקמת רשות מתכללת לניהול ים המלח בראייה ציבורית־אזורית
- הקמת קרן ייעודית לשיקום ים המלח
- קביעת תנאים סביבתיים מחייבים כבר בחוק עצמו
- העלאת התשלום על מי הים לעלות השבתם בפועל
- קביעת מגבלות על שאיבת מים והטלת חובת השבת מים “קוב תמורת קוב”
- חובת שיקום מפגעים קיימים כתנאי למתן זיכיון חדש
ההזדמנות האחרונה לשנות כיוון
מאז 1961 מנוהל ים המלח בידי משרד האוצר – ואת התוצאות כולנו רואים בשטח: בולענים, חופים חסומים, ירידת מפלס של יותר ממטר בשנה, ופגיעה מתמשכת בטבע ובציבור. כבר איבדנו כ־40% משטח ים המלח. זו ההזדמנות האחרונה לעצור את הסחף. כדי להבטיח את שמירתו של ים המלח לדורות הבאים, המדינה חייבת להתייחס אליו כפי שראוי: כפלא טבע שאין לו תחליף – ולא ככספומט של המדינה.
קרדיט צילום: דב גרינבלט, החברה להגנת הטבע.
