טור דיעה מאת עו"ד מירב עבאדי, ראש תחום רגולציה באדם טבע ודין
כותרות העיתונים מבשרות מעת לעת על גזרות כלכליות חדשות שנועדו לממן את הוצאות המלחמה הכבדות ולצמצם את הגירעון החמור. גזרות אלו מכבידות על הכיס של כולנו ובמיוחד על השכבות החלשות, הכורעות תחת הנטל. אבל לצד גזרות אלו נוהגת הממשלה בנדיבות מופלגת, שלא לומר בהפקרות, דווקא עם מי שמנצל את משאבי הטבע של ישראל וגורף סכומי עתק על חשבון כולנו. רוצים דוגמה? מפעלי ים המלח.
מדו"ח מבקר המדינה למדנו שהיטל הטמנה שמשלמת כל רשות מקומית המפנה פסולת להטמנה לא נגבה משום מה ממפעלי ים המלח. על פי הדו"ח, השיעור של ההיטל הזה מסתכם ב-135-90 מיליון שקל עבור שנת 2023 והוא לא נגבה ממפעלי ים המלח החל משנת 2007. משמע, 17 שנה של העדר גבייה של סכומים דמיוניים שהיו צריכים להגיע לקופת הציבור.
על מה ולמה נוהג המשרד להגנת הסביבה בכזו נדיבות דווקא עם חברה המופיעה ברשימת החברות המזהמות הגדולות ביותר בישראל? לכך לא ניתן הסבר.
אבל זו רק ההתחלה, כי בהמשך הדו"ח גילינו שמפעלי ים המלח זכו להטבה מופלאה נוספת – הם לא משלמים על פעולות הכרייה והחציבה שביצעו בעשור האחרון. מדובר בכרייה אינטנסיבית של חומרי ואדי שמשמשים את החברה ולפי החשבון של מבקר המדינה מסתכמים בכ-120 מיליון שקל. גם כאן אין הסבר לאוזלת היד של משרדי האנרגיה ורשות מקרקעי ישראל.
הטבות אלו ואחרות שמונה המבקר מצטרפות לעיוות נוסף ומקומם: חברת מפעלי ים המלח אינה משלמת דמי מים עבור מים שאותם היא מפיקה משטח הזיכיון. מדובר במי קידוחים המשמשים אותה לתהליך הייצור שלה, ולפי טענתה כלולים בתשלומי התמלוגים אותם היא משלמת. טענה מופרכת זו זכתה, למרבה הצער, לתמיכת המשנה ליועצת המשפטית לממשלה בחוות דעתו. בשל כך הגשנו לבג"ץ עתירה שבה טענו כי מדובר בפרשנות שגויה של שטר הזיכיון. עתירה זו ממתינה למתן פסק דין ואנו תקווה כי בית המשפט יתקן את העיוות במישור זה.
ברור כי אילו נגבו סכומי הכסף האלו ממפעלי ים המלח היה בכך להבטיח אינטרסים ציבוריים של שמירה על הסביבה וכן היה בכך להקל את הנטל הכלכלי המוטל על כולנו. כך למשל, אילו נדרשה מפעלי ים המלח לשלם דמי חציבה, היה בכך כדי לתמרץ אותה לצמצם את החומר הנחצב ובכך למזער את הפגיעה בסביבה.
בהיבט הכלכלי – ברור שאילו שולמו היטלי הטמנה כדין, היה בכך לספק מקור תקציבי משמעותי לטיפול במשבר הפסולת החמור של ישראל. בדרך דומה, אילו שילמה מפעלי ים המלח את דמי המים כדין, היה בכך להוזיל את שיעור דמי המים שכולנו משלמים על הצריכה השוטפת של מים. בשורה התחתונה, הנדיבות הזו של הרגולטורים השונים היא לחלוטין על חשבוננו.
לצד החובה של משרדי הממשלה השונים לפעול לגביית כל הסכומים שמפעלי ים המלח צריכה לשלם ולא משלמת, חשוב להבטיח שתנאי הזיכיון הבא – שעתיד להתחיל ב-2030 – ישקפו תיקון של כל הקלקולים הקיימים בזיכיון הנוכחי – הן בהיבטים הכלכליים והן בהיבטים הסביבתיים. כך נבטיח את הישרדותו של ים המלח וכן נבטיח שכלל הציבור – ולא רק קומץ אנשים – יהנה מהפירות הכספיים הנכבדים המופקים ממנו.
מאמר זה פורסם גם באתר דה-מרקר
