משאב המים, משאב כה נדיר במדינת סף-מדבר כמו ישראל, הינו סלע המחלוקת בעתירה שהגשנו לבג"ץ. למרות פסיקת בית הדין למים שהחילה חובת תשלום דמי מים על שאיבת מי ים המלח, חוות דעת שהגיש משרד המשפטים פטר את חברת מפעלי ים המלח מחובה זו. מצב אבסורדי זה מביא לפגיעה במשאב טבע יחיד מסוגו בעולם ללא גביית דמי שימוש ולהפליית הציבור הרחב שמחויב בתשלום דמי מים. כתוצאה מכך גם נמנעת הוזלה של חשבון המים לכלל הציבור. אין הצדקה למתן פטור מחובה בסיסית זו ולכן פנינו לבית המשפט להכריע בסוגיה.
הבסיס לחיובה של מפעלי ים המלח בתשלום דמי מים מצוי בתיקון מספר 27 לחוק המים אשר קבע שגם מים המופקים על ידי מפעלי ים המלח בתחום הזיכיון חייבים בדמי מים על פי חוק המים; חיוב זה חל בנוסף לתשלום התמלוגים שמשלמת מי"ה על פי חוק הזיכיון. תיקון זה משקף את הצורך בהגנה על משאב המים – משאב המצוי במחסור חמור במדינת ישראל ואין כל היגיון ואין כל הצדקה לפטור מתשלום זה. רשות המים סברה גם היא בהתחלה כי על מפעלי ים המלח לשלם דמי מים וחברת מקורות אף הוציאה דרישת חיוב בעניין זה; הסכום שנדרשה החברה לשלם בגין השנים 2018-2020, עמד על כ-83.544 מיליון שקלים חדשים. אלא שבעקבות השגה של חברת מפעלי ים המלח על החיוב, הועבר העניין למתן חוות דעת משפטית למשרד המשפטים, אשר קיבל את עמדת החברה וקבע כי אין לחייבה בתשלום דמי מים מכוח חוק המים.
בעתירה טענו כי קביעת משרד המשפטים הינה שגויה; חוק הזיכיון וחוק המים חלים שניהם גם יחד על פעילותה של חברת מפעלי ים המלח בים המלח. שאלת היחס בין תחולת שני החוקים על מפעלי ים המלח כבר נדונה והוכרעה על ידי בית הדין למים (עח"ק (מים) 14047-06-15 אדם טבע ודין נ' הרשות הממשלתית למים וביוב), אשר קבע, כי חוק המים חל גם על הפקת מים שהזכות לה נקבעה בשטר הזיכיון שניתן לחברת מפעלי ים המלח.
טענו בעתירה כי בניגוד לחוות הדעת המשפטית, החיוב של מפעלי ים המלח בתמלוגים על פי חוק הזיכיון אינו מונע את חיובה בתשלום דמי מים. שני החוקים חלים יחדיו והם נועדו להגשים מטרות שונות; תשלום התמלוגים הוא בעד הזכות שמוקנית לזכיין ואילו תשלום דמי המים הוא פונקציה של כמות המים המנוצלת, מעודד חיסכון במים, מועבר לטובת משק המים ומאפשר להוזיל את תעריפי המים ולהגדיל את תקציב ההשקעה ופיתוח התשתיות.
עוד טענו כי אין למפעלי ים המלח הבטחה ש"תנאי העסקה" כפי שהוגדרו בחוק הזיכיון בשנת 1961 לא ישתנו. חוק הזיכיון הוא ארכאי, אינו מותאם למציאות הנוכחית וגורם לעיוות חלוקתי מתמשך וממשי. כאשר תקופת הזיכיון לשימוש במשאב טבע כה נדיר נקבעה לפרק זמן כה ארוך של 69 שנים לא סביר לצפות שלא יחולו שינויים במדיניות הכספית או הרגולטורית. מאז חקיקת חוק הזיכיון, חקיקת חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע החילה כלי משלים למשטר התמלוגים באופן שנועד להביא לתיקון עיוות חלוקתי של הרווחים ממשאבי הטבע שבבעלות הציבור.
הגם שחוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע, שינה את "תנאי העסקה", קבע בית משפט העליון (בג"ץ 3734/11 דודיאן) כי חקיקה ראשית של הכנסת אשר מבקשת לעדכן חקיקה מיושנת, ואשר באה על מנת להשיג תכלית של צדק חלוקתי ביחס למשאבי הטבע של המדינה – היא חקיקה שתכליתה ראויה.
פנינו לרשות המים ומשרד המשפטים פעמים רבות ודרשנו ממשרד המשפטים לתקן את השגיאות שנפלו בחוות דעתו ולקבוע, כי מן הראוי לחייב את מפעלי ים המלח בתשלום דמי מים עבור השימוש שהיא עושה במים בשטח הזיכיון. עד יום הגשת העתירה לא קיבלנו את תגובת המשיבים. לאור כל האמור בעתירה, טענו כי יש לחייב את מפעלי ים המלח בתשלום דמי מים מתוקף סעיף 33א לחוק המים ולקבוע כי מסקנת חוות הדעת המשפטית – שגויה.
