במהלך שנת 2014 נכנס לתוקף החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, שנועד לעודד טיפול סביבתי בפסולת האלקטרונית, אשר לה פוטנציאל זיהום לא מבוטל. במקביל, עלה באותה תקופה לכותרות מאבקם של תושבי מזרח לכיש כנגד זיהום האוויר אליו הם נחשפים כתוצאה משריפת פסולת אלקטרונית במספר כפרים באזור דרום הר חברון.
המפגע הסביבתי-בריאותי הנקודתי בחבל לכיש מהווה סימפטום של בעיה רחבה יותר, הנוגעת לניהול שוק הפסולת האלקטרונית בישראל ולקשרי הגומלין בין מה שמכונה “השוק הפורמאלי” (כלומר, גורמים המורשים לטפל בפסולת האלקטרונית) ובין זה ה”לא פורמאלי”. בפועל, גם לאחר כניסת החוק לתוקף, הפסולת האלקטרונית הישראלית זורמת דרך קבע לגורמים בלתי מורשים בתוך ומחוץ לקו הירוק, מפורקת ומטופלת באופן בלתי נאות, ופוגעת בסביבה ובבריאותם של ישראלים ופלסטינים כאחד. מדובר בבעיה סביבתית-חברתית-כלכלית מורכבת וחוצת גבולות, עמה ראוי להתמודד באופן רציונלי, ולאתר את חלופת המדיניות המיטבית בהתחשב בנסיבות ובאילוצים הקיימים.
אדם טבע ודין ואג’יק – מכון הנגב ביצעו ניתוח משפטי של שוק הפסולת החשמלית והאלקטרונית וקשרי גומלין בין השוק הפורמאלי והבלתי פורמאלי. בסקירה נבחנו שוק הפסולת האלקטרונית בישראל, את הרגולציה בעולם, בדגש על זרימת הפסולת האלקטרונית מן המדינות המפותחות למתפתחות, את החוק בישראל ואת האופן שבו משפיעה פעילות השוק הלא פורמאלי על יישומו. כמו כן, הוצעו תובנות והמלצות לשיפור המדיניות בתחום.
פסולת חשמלית ואלקטרונית
הנוכחות של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה תופסת מקום גדל והולך בחיינו. דפוסי הצריכה הבזבזניים שהתפתחו בעולם המערבי, בשילוב עם התופעה הטכנולוגית-כלכלית-תרבותית של חיי מוצר קצרים יותר, מובילים לעלייה מתמשכת בכמות הפסולת החשמלית והאלקטרונית הנוצרת.
הפסולת החשמלית והאלקטרונית מאופיינת בהטרוגניות – תכולת חומרים משתנה בהתאם למוצרים עצמם (פלסטיק, מתכות שונות, שמנים, גזים ועוד); רעילות – בין החומרים המצויים בפסולת חשמלית ואלקטרונית נמצא מתכות ומתכות למחצה (ארסן, קדמיום, נחושת, עופרת, ניקל, אבץ ועוד), חומרים מעכבי בערה, גזי חממה (דוגמת CFC) שמנים וכדומה; בצד אלו, קיימים במוצרי חשמל ואלקטרוניקה מרכיבים בעלי ערך כלכלי פוטנציאלי כגון ברזל ומתכות יקרות (זהב, כסף, פלדיום, פלטינום, נחושת). לאור זאת, אף על פי שחלקה ביחס לכלל הפסולת המיוצרת מדי שנה נמוך, הרי שהיא יוצרת סיכון סביבתי ובריאותי ניכר ללא טיפול נאות, לצד היותה משאב כלכלי אותו ניתן לנצל.
החוק הישראלי לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות
בשנת 2012 נחקק בישראל החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות. חוק זה, המבוסס על דירקטיבת ה- WEEE האירופאית (Waste Electrical and Electronic Equipment Directive), החיל על יצרני ויבואני מוצרים אלקטרוניים את עיקרון אחריות היצרן המורחבת, ובכלל זה חובה לבצע טיפול סביבתי נאות במוצרים בסוף חייהם, בהתאם ליעדי מיחזור על פי המנגנון שנקבע בו. בחוק הוגדרו מנגנוני האיסוף, השינוע והטיפול המותרים, כאשר על ניהול התהליך מופקדים גופים שהוכרו על ידי המשרד להגנת הסביבה ובכפוף לתנאי ההכרה שלהם. מסלולי האיסוף הרשמיים הינם משווקים (מסירת מוצר ישן למשווק במעמד המכירה או האספקה), רשויות מקומיות (הסדרי איסוף שתקבע כל רשות) ומחזיקי פסולת (עסקים שהצטברה אצלם פסולת אלקטרונית מחויבים לסלקה אך ורק באמצעות גוף מוכר). פסולת שלא נאספה באחד מערוצים אלה היא פסולת לא מוכרת, או “בלתי פורמאלית”.
כך למעשה, יוצר החוק הישראלי אבחנה בין שוק הפסולת האלקטרונית הפורמאלי ובין זה הבלתי מורשה .אבחנה זו רלוונטית בשני מישורים – עם כניסת החוק לתוקף הפכה הפעילות בשוק הלא פורמאלי לפעילות שהינה ברובה פלילית .בנוסף ,האבחנה משפיעה על אופן מדידת שיעורי המיחזור שכן רק הפסולת במסלולים הפורמליים נספרת לצורך מדידת עמידת היצרנים והיבואנים בחובותיהם על פי החוק.
אף על פי שהחוק נכנס לתוקף בתחילת שנת 2014, בפועל מרבית הפסולת החשמלית והאלקטרונית עוד מצויה בשליטת גורמים בלתי מורשים, ומטופלת שלא באמצעות הגופים המוכרים או מי מטעמם. פעילות זו מונעת, כמובן, ממניעים כלכליים. חלק מן הגורמים הבלתי מורשים העוסקים בפסולת חשמלית ואלקטרונית פעלו למעשה שנים רבות לפני כניסת החוק לתוקף, וכעת נוצר על פניו קונפליקט בין פעילותם זו ובין הוראות החוק ודרישותיו.
עדכון: יולי 2017
