תלונות של תושבי חולון על מים חומים בברזים, הובילו לגילוי של אנשי מקורות על המניפולציה, לכאורה, שערכו מפעילי מתקן ההתפלה שורק במים. על פי התמונה המתחוורת, מתקן ההתפלה בשורק סיפק מי שתייה עם רמת כלורידים גבוהה מזו שהתחייב לה מול המדינה. בכך, לכאורה, הופחתו עלויות הייצור של המפעל – והרווחים זרמו לבעלי החברה.
תופעה של מים חומים מתרחשת לרוב לאחר שינוי במקור ובסוג המים שמוזרמים בצנרת, וכאשר השינוי נעשה באופן לא מבוקר ההשלכות יכולות להיות דרמטיות. כך למשל, בעיר פלינט שבמישיגן החלפה של מקור המים ללא נקיטת פעולות למניעת נזקים לצנרת, הביאה לאחד ממשברי המים החמורים בארה”ב. עופרת, שממנה עשויה הצנרת באזור זה, השתחררה לזרם המים, מה שגרם למים להיראות צהובים – אך חמור הרבה יותר, הדבר הביא לחשיפה לריכוזים גבוהים של המזהם המסוכן. גם שם, החלפת מקור המים נעשתה בניסיון לחסוך כסף.
בשנים האחרונות, חל בישראל שינוי דרמטי בתמהיל מקורות מי השתייה. במקביל לעלייה בשיעורי התפלת המים, נפסלו ב-20 השנה האחרונות כ-200 בארות מי שתייה. בארות אלה משמשות לשאיבת מי תהום – המים הטבעיים של מדינת ישראל. מי התהום הם מים טבעיים, בריאים וזולים להפקה בהשוואה למים מותפלים, שתהליך הפקתם יקר ומזהם. הסיבה המרכזית לפסילת הבארות היא הימצאות מזהמים בריכוזים גבוהים מאלה שנקבעו בתקן מי השתייה.
אפשר להעריך שכתוצאה מסגירתן של 200 הבארות האלה מפסיד משק המים בין 100 ל-150 מיליון מטר־קוב בשנה (כ-15% מצריכת המים הביתית). התחליף למי התהום שזוהמו הוא לרוב מים מותפלים. במקום לשקם את מי התהום, לבצע אכיפה יעילה נגד מזהמים ולהוזיל את חשבון המים לכולנו – בוחרת המדינה להרחיב את מפעל ההתפלה. ומי משלם את החשבון? ניחשתם נכון – הציבור.
תוך 15 שנה, וכמעט ללא דיון ציבורי, הפכו המים המותפלים למקור העיקרי למי השתייה. כיום מספקים מתקני ההתפלה יותר מ-600 מיליון מטר־קוב בשנה, כאשר צריכת המים הביתית היא סביב 850 מיליון מטר־קוב. מתקן ההתפלה הגדול ביותר בישראל (שבו לפי החשד בוצעה התרמית) הוקם בשורק ומפיק כ-150 מיליון מטר־קוב בשנה. תוך חמש שנים צפוי לקום מתקן שורק ב’, שעם הפעלתו יהיה מתקן ההתפלה הגדול בעולם – עם תפוקה של 200 מיליון מטר־קוב בשנה.
ההצלחה של מפעל ההתפלה מתבטאת בכך שבשעה שמדינות שכנות כמו ירדן וסוריה מתמודדות עם מחסור חמור במים, שמאלץ אותן להטיל מגבלות על שימוש במים, בישראל צריכת המים הביתית נמצאת דווקא בעלייה (למורת רוחה של רשות המים שיצאה בקמפיין מחודש לעידוד החיסכון במים). אבל לצד היתרונות הרבים, הבעייתיות שבהישענות על מקור מים מלאכותי, שניהולו הופקד בידי חברות פרטיות, הולכת ומתחוורת – ותרמית המליחות לכאורה במתקן ההתפלה שורק רק מדגישה את הצורך בחשיבה מחודשת.
אחד הפתרונות לצמצום התלות במתקני ההתפלה הוא להחזיר את המים הטבעיים, מי התהום, לברזי השתייה. הערכה שביצענו מראה שהפוטנציאל הקיים הוא עצום – על ידי טיוב הבארות שנפסלו וחידוש ההפקה מהן, ניתן להוסיף כמות שוות ערך לזו שמופקת במתקן התפלה. המדינה, למרבה הצער, בוחרת בהתפלה.
המקרה בשורק הוא אות אזהרה לכולנו, ויש להתייחס אליו בכובד ראש. אמנם, וכפי שמסתמן כעת, המקרה הנוכחי לא הביא לסיכון בריאותי חמור לציבור או להפסקת אספקת המים לבתי התושבים. אבל הישענות על מים מותפלים, ללא חלופות משמעותיות, טומנת בחובה פוטנציאל משמעותי למשבר מים עתידי.
עודכן: מאי 2019
