כולנו מכירים את ההרגשה הישראלית היומיומית: קמים בבוקר וכבר מרגישים לחוצים. לובשים את השכפ”צ הוירטואלי ויוצאים לקרב: ממהרים להתארגן עם הילדים, יוצאים מוקדם כדי להקדים את הפקקים, לא נוסעים בתחבורה ציבורית כי היא מיושנת ואיטית, נתקעים בפקקים כבר בתוך העיר עצמה, בקושי מחלצים את הילדים מהרכב, מתעצבנים, ממהרים לעבודה, שוב נתקעים בפקקים, צועקים על הנהגים האחרים, מגיעים לעבודה כועסים, יודעים שנצטרך לרוץ בצהרים להוציא את הילדים ממסגרות החינוך, מצטערים על הדירה שקנינו רחוק ממקום העבודה רק כי היא היתה יותר זולה, וכבר עסוקים במחשבה מה נעשה עם הילדים אחר הצהרים, שהרי גינות ציבוריות כמעט שאין, והכל צפוף, ומיוזע ולחוץ. פריון נמוך, זיהום אוויר, מערכות ציבוריות קורסות, חוסר תכנון ומחשבה על העתיד – וכל זה לפני שדיברנו על משבר האקלים, שגם אם ישראל היא לא מהאשמות המרכזיות בו, היא בהחלט תהיה בין הראשונות להיפגע ממנו, וגם כאן, כמעט אפס היערכות.
על פי התחזיות, כ-20 מיליון בני אדם יחיו בישראל בשנת 2048. אם נשנה את פרדיגמת “העסקים כרגיל”, מדובר על 20 מיליון בני אדם אשר יוכלו לגור, לעבוד ולנפוש ב-2048 בסביבת חיים בריאה, איכותית ומתגמלת. סביבת חיים אינטגרטיבית, המקיימת יחסי גומלין בריאים ומאוזנים בין אזורי מגורים לאזורי תעשייה ומסחר; בין פיתוח נדל”ני לבין הקמת פארקים, גינות וריאות ירוקות; בין הישענות מינימלית על הרכב הפרטי לבין פיתוח תחבורה ציבורית מודרנית; בין חיזוק המרחב העירוני בו מתגוררים למעלה מ-90 אחוזים מאוכלוסיית המדינה לבין שמירה על שטחי החיץ הפתוחים שבין הערים; בין הפחתת ההישענות על פחם וגז כמקורות אנרגיה לבין הרחבת ההישענות על אנרגיות מתחדשות ותכניות לחיסכון באנרגיה; בין שמירה על מקורות המים הטבעיים שלנו ושיקומם לבין ההבנה שהתפלת המים, על אף ההיזקקות לה, אינה נוסחת פלא לסביבה בת קיימא.
תוכנית מאה הימים מופנית גם למקבלי ההחלטות בישראל, אך בראש ובראשונה היא מיועדת לציבור הרחב. הציבור שמגיע לו יותר. הציבור שמבקש לייצר שינוי בתפישת העולם – תפישת עולם של חברה וסביבה, היא תפישת הביטחון שלנו ואותה יש להציב כדרישה ברורה לקראת הבחירות הקרובות ולאחריהן. לא רק לטובת ארבע השנים הקרובות, אלא כפלטפורמה לשנת ה-100 לישראל, למען עתיד ילדינו.
עודכן: ינואר 2020
