מאז שנות השבעים גדל שיעור השיטפונות בעולם בלמעלה מ-1000%, וישראל לא יוצאת דופן. אחת הסיבות המשמעותיות לכך על פי פאנל מדעני האקלים של האו"ם היא ההתחממות הגלובלית: על כל מעלה אחת של התחממות עוצמות הגשם מתחזקות בעד 7%.
גם בישראל אנחנו מרגישים את זה מצוין לאור העובדה שרוב אוכלוסיית ישראל גרה בערים צפופות ומכוסות בטון וכבישים, דבר שמונע את חלחול המים לקרקע ומייצר הצפות. בנוסף, 70% מהאוכלוסייה מתגוררת לאורך החוף, אזור בעל פיתוח נרחב ותוכניות פיתוח עתידיות רבות ביותר. רובם של מי הנגר יזרמו אל אזור זה בזמן אירועי אקלים קיצוניים ויעמידו בסיכון אוכלוסייה ונכסים רבים.
מבקר המדינה הצביע על המחדלים בטיפול במי גשם כבר בשנת 2021, וגם על העובדה שבישראל המתייבשת מתייחסים למי גשם במטרד שיש לסלקו כמה שיותר מהר, במקום כמשאב מים טבעי וחיוני. בעקבות כך, הוחלט על הקמת ועדת מנכ"לים שאכן ישבה וגיבשה תכנית לאומית לניהול סיכוני שטפונות, אבל מאז פרסמה הועדה את טיוטת התכנית להערות הצוות המקצועי, לא קודמה התכנית, והיא למעשה כרגע בסטטוס "תקועה".
ועדת המנכ"לים:
בשנת 2021 התקבלה החלטת ממשלה – "קידום תשתיות וניהול סיכוני שיטפונות". ההחלטה קודמה ע"י משרד ראש הממשלה והטילה את מירב האחריות לקידום הנושא על משרד האוצר ומשרד החקלאות. בנוסף למשרדים הללו, משרדי ממשלה רבים קיבלו אחריות לשותפות בקידום פתרון האתגר ובמרכזו – ניהול סיכוני שיטפונות.
ההחלטה קבעה תשעה צעדים לקידום הנושא – החשוב מכולם הוא גיבוש תוכנית לאומית, כלל משרדית, לניהול סיכוני שיטפונות בישראל ולשם כך הוקמה ועדת מנכ"לים באוגוסט 2021 בראשות משרד רה"מ. החלטת הממשלה קבעה כי בתוך 180 יום, כלומר סוף ינואר 2022, ועדת המנכ"לים תגבש ותגיש תוכנית לאומית לניהול סיכוני שיטפונות. עם זאת, רק ביולי 2022 פרסמה הועדה את טיוטת התכנית להערות הצוות המקצועי, ועד היום לא הושלמה קודמה תכנית זו.
שלחנו מספר מכתבים והתרעות למשרד ראש הממשלה, משרד החקלאות, ומשרד הפנים המהווה שחקן מרכזי לניהול הצפות ברשויות מקומיות – אך אף תגובה המניחה את הדעת לא התקבלה. כאשר החלה לבסוף ועדת המנכ"לים את עבודתה, נערכה סקירה מקיפה של פוטנציאל הסיכון והאתגרים הפוליטיים העומדים בפני הפתרון הראוי.
ממצאי הוועדה קבעו כי פוטנציאל הנזק הכלכלי של שיטפונות הוא רב מימדים. סקירה של עשור 2010-2020 מראה כי חברות הביטוח שילמו 2.5 מיליארד ש"ח עבור נזקי שיטפונות בחקלאות, אובדן רכוש, בתי עסק ובתי מגורים ועוד. מתוך 500 התביעות שהוגשו נגד רשויות הניקוז האמונות על מניעת שיטפונות בשטחים הפתוחים, מעל 400 עדיין פתוחות ומסתכמות במעל 700 מיליון ש"ח. התוצאה הישירה היא סירוב חברות הביטוח לבטח את רשויות הניקוז או גביית פרמיה גבוהה במיוחד עבור ביטוח זה. תוצאה דומה אנו רואים גם ברשויות מקומיות אשר מתקשות לבטח את עצמן.
כמו כן, למרות תיקון 8 לתמ"א של מנהל התכנון, שעבר לאחרונה בממשלה, ומסדיר את ניהול הנגר בתוכניות בנייה חדשות, תוכניות פיתוח עדיין מקודמות על אזורי הצפה של נחלים ברחבי הארץ, כדוגמת נחל חדרה ונחל הירקון, ואנו צופים עלייה בשכיחותם של הצפות בערים הצמודות לאותם נחלים.
המדינה כושלת בתפקידה
למרות שהמועד להשלמת המשימה עבר לפני למעלה משנתיים, הממשלה לא הציגה תכנית. הוועדה ישבה ודבר לא קרה. משרד ראש הממשלה הפסיק את קידום התכנית ומשרד הפנים התנגד להמלצות הוועדה לפיהן הוא יהיה זה שמתכלל את הנושא ובכל מקרה אין תכנית והיא גם לא תוקצבה. כל זאת למרות שהוועדה הזהירה כי ללא שילוב מיידי של פתרונות ניהול נגר בשלבי התכנון אזורים רבים יסבלו משיטפונות, הצפות וזיהום מי תהום כי מערכות הביוב פשוט לא יעמדו בעומס. לשם ביצוע הפרויקטים שעל הפרק נדרשים 7.5 מיליארד ש"ח אולם התקציב השנה יעמוד על 55 מיליון ש"ח בלבד.
מה אנחנו דורשים מהמדינה לעשות בדחיפות:
ישנם שני כיוונים בהם חייבים לפעול במהירות. הכיוון הראשון הוא שינוי תפיסתי, והשני אופרטיבי. מבחינת השינוי התפיסתי, הגישה בטיוטת התכנית הלאומית היא גישה הגנתית מפני המים, משמע, כיצד ניתן להיפטר מכמויות גדולות של מים בזמן האירוע ולאחריו. גישה זו שגויה מיסודה. במדינה המתחממת בקצב מהיר מהממוצע העולמי, בה כמויות המשקעים הולכים ופוחתים, חובה עלינו לחזור לאמרה הידועה "חבל על כל טיפה". על המדינה לפעול לשמירה על מי הנגר באם באיגומים או בהחדרה למי תהום. מתקני ההתפלה המבורכים אמנם, גרמו לנו לנטוש דרך זו , אבל חובה לזכור כי פתרון זה מצריך כמויות אנרגיה גבוהות במיוחד, תופס שטחי חוף מרובים, משפיע גם על הסביבה הימית ואף תחת איומים בטחונים. המדינה חייבת לשנות את גישתה למי נגר ולהגדירם כמשאב.
הכיוון השני הוא הפעילות הנעשית בטווח הביניים עד שתושלם התכנית (לפחות 5 שנים מאישורה). יש להפריד את מערכת הניקוז ממערכת השפכים. יש לדרוש את הפעלת עיקרון הזהירות המונעת באישור תכניות חדשות. מוסדות התכנון צריכים לקחת את התחזיות בחשבון עבור תוכניות פיתוח בשטחי הצפה, ובכלל יש להעדיף פיתוח במקום שאינו שטח הצפה. יש גם להוסיף לתכנית ניהול הסיכונים התייחסות לעליית מפלס הים, אשר יגרום להאטת הניקוז אל הים ואולי אף להפסקתו כאשר זה יעלה.
