חוסן סביבתי הוא חוסן לאומי

אז איך תיראה ישראל בשנת 2048?

ישראל של 2048 תעמוד בפני אתגרים חסרי תקדים. כבר כיום גידול האוכלוסין, הפיתוח המואץ, הדרישה הגוברת לאנרגיה ולמשאבים ונזקי משבר האקלים מפעילים לחץ עצום על המערכות הטבעיות, ופוגעים באיכות החיים ובבריאות הציבור. מדינת ישראל, המתחממת בקצב כפול מהממוצע העולמי, כבר מצויה במצב חירום אקלימי: בכל גל חום נרשמת תמותה עודפת של עשרות בני אדם, שריפות מכלות שטחים, הצפות גורמות לנזקים, בצורות פוגעות במשק המים ובביטחון התזונתי, וזיהום האוויר גובה אלפי חיים מדי שנה.

כדי שישראל של 2048 תוכל לעמוד באתגרים הללו, נדרש שינוי תפיסתי כבר היום – הכרה בכך שסיכונים אלו אינם סביבתיים בלבד, אלא איומים ישירים על הביטחון, הכלכלה ותנאי החיים הבסיסיים שלנו: על המים שאנחנו שותים, האוויר שאנחנו נושמים והמזון שאנחנו אוכלים. חזון אדם טבע ודין הוא מדינה שידעה להפוך את המשבר להזדמנות – לתקן את עוולות העבר ולפתח מדינה ירוקה, שוויונית וצודקת יותר. מדינה שביססה חוסן סביבתי-לאומי, ביטחון אנרגטי וכלכלי, תכנון ארוך טווח ודמוקרטיה איתנה.

אקלים: לפתח משק אנרגיה על מקורות מתחדשים

עד 2048 ישראל חייבת להפוך למדינה דלת פחמן עם תשתיות מותאמות למציאות האקלימית החדשה. כדי להגשים זאת, נדרש כבר היום לאמץ חוק אקלים מתקדם הקובע יעדים מחייבים להפחתת פליטות גזי חממה ולפיתוח משק אנרגיה בר-קיימא המבוסס על מקורות מתחדשים. במדינה עם למעלה מ-300 ימי שמש בשנה, יש לממש את הפוטנציאל של האנרגיה הסולארית ולבסס ביטחון אנרגטי באמצעות מערכת מבוזרת, חכמה ועמידה גם בשעת משבר. נוסף על כך, יש להיערך לנזקי האקלים באמצעות צעדים קריטיים כמו הצללת המרחב הציבורי.

מים וקרקע – תשתית הקיום שלנו
בישראל של 2048 מי התהום נקיים מזיהום, ומשמשים עתודה אסטרטגית לצד מערך ההתפלה. המדינה שיקמה את מוקדי הזיהום ההיסטוריים והבטיחה שמירה על מקורות המים הטבעיים כחלק ממדיניות כוללת של ביטחון סביבתי-לאומי. כדי להגיע לשם, על ישראל כבר היום לאמץ תכנית לאומית לשיקום מי התהום ולהחזרת האיזון בין השאיבה, ההתפלה וההשבה.

בישראל, שבה הקרקע מוגבלת והאוכלוסייה גדלה במהירות, נדרש לאזן בין פיתוח לשמירה ולהיערך למשבר האקלים. ישראל של 2048 צריכה לקדם פיתוח ותכנון איכותי, חכם וצפוף, על בסיס חיזוק הערים הקיימות, שמירה על השטחים הפתוחים ומניעת פגיעה באזורים רגישים. תכנון כזה רואה בקרקע לא רק משאב כלכלי, אלא משאב שצריך לשרת דורות קדימה תוך שמירה על איכות החיים של כולנו.

בריאות הציבור וסביבה נקייה
עד 2048 ישראל יכולה וצריכה להיות מדינה עם אוויר נקי. זיהום האוויר, שפוגע במיליונים וגורם לכ-5,000 מקרי מוות בשנה – יותר מתאונות דרכים וממלחמות יחד – איננו גזירת גורל אלא מחדל חמור שניתן לתקן באמצעות מדיניות חכמה ואכיפה נחושה. בשנת 2048 אנו מקווים לראות את ישראל ללא תחנות פחמיות מזהמות וכמעצמה של אנרגיות מתחדשות. כמו כן, נקווה שב-2048, בעקבות הגברת האכיפה, שריפות פסולת פיראטיות, המשתוללות כיום ברחבי הארץ, כבר מזמן יהפכו לזיכרון רחוק. לבסוף, נקווה לתחבורה בת-קיימא המבוססת על אמצעי הסעת המונים נקיים, יעילים ונגישים.

גם משק הפסולת יידרש למהפכה של ממש. כיום ישראל מצויה במשבר פסולת חמור, שבו אתרי הטמנה מתמלאים, משאיות עומדות בפקקים וזיהום מתפשט לאדמה ולאוויר. ישראל 2048 חייבת להפוך למדינה שמפרידה במקור, ממחזרת, מצמצמת ומטפלת בפסולת באופן חכם ומבוזר. חינוך סביבתי, תמריצים כלכליים וחקיקה מתקדמת הם המפתח לשינוי הזה. כמו כן, חשוב לציין שבישראל שיעור ייצור הפסולת לנפש הוא מהגבוהים בעולם, ועולה בהדרגה במקום לרדת. כדי להפוך את המגמה נדרשים חינוך לצמצום במקור ומדיניות שתתמוך בכך.

ים, חופים ומשאבי טבע
החופים הם משאב שהולך ונעלם לנו אל מול העיניים. על אף שכבר היום לכל אדם בישראל נותר פחות מסנטימטר חוף, ועל אף עליית המפלס שמצמצמת את הרצועה החופית, המדינה ממשיכה לאפשר ליזמים לבנות ולהרוס את מעט החופים שנותרו לנו. זאת בשעה שהביקוש לחופים רק הולך ועולה עקב גידול האוכלוסין וההארכות של הקיץ ושל השעות החמות עקב משבר האקלים. ב-2048 אנו רוצים לחיות בארץ ששומרת על חופיה למען ציבור, שמתכננת איך להגן עליהם ועלינו ושאינה מוסרת את נכסי הטבע הלאומיים ליזמים.

גם ים המלח, פלא טבע עולמי וסמל לאומי, הולך ונעלם לנגד עינינו. אם לא נפעל כעת, ייתכן שבשנת 2048 לא יישאר ממנו אלא שלולית. כדי להציל אותו, על המדינה להפסיק להתייחס אליו כנכס כלכלי שניתן לנצל עד תום, ולהכיר בו כמשאב לאומי יקר ערך שיש לשקם ולהגן עליו למען הדורות הבאים. עם סיום תקופת הזיכיון ב־2030, על ישראל להבטיח שניהול ים המלח ייעשה באחריות סביבתית, תוך שמירה על האינטרס הציבורי והבטחת חלוקה הוגנת של הרווחים ממנו לטובת כלל אזרחי ישראל – ולא לקומץ בעלי הון.

צדק סביבתי ואקלימי
ישראל 2048 צריכה להיות מדינה שמגנה על הקהילות הפגיעות ביותר, מתוך הבנה שאוכלוסיות מוחלשות נפגעות יותר מנזקי משבר האקלים וממפגעים סביבתיים. רבות מהן חיות בשכונות צפופות וחמות, עם מעט שטחים ירוקים וללא צל, או בסמוך למפעלים ותשתיות מזהמות – ומשלמות על כך בבריאותן.

החברה הערבית בישראל, הסובלת מאפליה שיטתית והדרה מתמשכת, מתמודדת עם מציאות זו באופן מובהק: יישובים רבים, בהם נצרת – העיר הערבית הגדולה בישראל – חווים משבר סביבתי חמור הפוגע בבריאות הציבור ובזכויות יסוד לשוויון, לבריאות ולסביבה ראויה.

על מנת להוביל לשוויון אמיתי, על ישראל לאמץ מדיניות של צדק אקלימי – גישה הרואה בסביבה סוגיה חברתית, ופועלת לצמצום פערים ולהגנה על כלל האזרחים. מדיניות כזו תבטיח שההתמודדות עם משבר האקלים תצמצם אי-שוויון במקום להעמיקו.

דמוקרטיה ושקיפות
אי-אפשר להגן על הסביבה ללא דמוקרטיה איתנה. רק משטר דמוקרטי, שבו מתקיימים איזונים ובלמים, ביקורת שיפוטית ושיתוף ציבור, יכול להבטיח את הזכות הבסיסית לסביבה ראויה. החלשת מוסדות הדמוקרטיה פוגעת ישירות ביכולת להגן על הטבע, על בריאות הציבור ועל זכויות האדם הסביבתיות. ישראל 2048 צריכה להיות דמוקרטיה סביבתית – מדינה שבה תכנון, פיקוח וחקיקה מתקיימים באור יום ובאמון הדדי בין המדינה לאזרחיה.

מבט קדימה
חזון 2048 של אדם טבע ודין איננו רק חזון סביבתי אלא חזון לחיים ראויים. לחברה שמכירה בקשר הבלתי נפרד בין האדם לסביבתו, בין צדק חברתי לצדק סביבתי. לחברה שבה ילד וילדה בישראל נושמים אוויר נקי, הולכים בבטחה במרחב ציבורי פתוח ונגיש, ויודעים שהמדינה פועלת למען עתידם. אם נפעל כבר היום מתוך אחריות ותבונה – ישראל תוכל לחגוג את שנת המאה שלה כחברה בריאה, שוויונית וצודקת יותר.