ים המלח, פנינת טבע ותיירות יחידה מסוגה בעולם, נמצא מזה שנים במצב של התדרדרות סביבתית. מפלס המים יורד, הבולענים מתרבים, המערכת האקולוגית והנוף מופרים. להפקרות הזאת אחראית בראש ובראשונה המדינה. אמנם, חלק בלתי מבוטל ממצבו העגום של ים המלח ומירידת מפלס הים נובע מהפעילות התעשייתית של חברת מפעלי ים המלח בע"מ בבעלות משפחת עופר – מחקרים שונים מצביעים על בין 20-30% מירידת המפלס שנגרמים כתוצאה מפעילות החברה. ואולם, המדינה היא זו שכושלת לאזן בין האינטרס הכלכלי של החברה ושל ההכנסות הצפויות למדינה, לבין האינטרס הציבורי והסביבתי.
שכן, למרות ההפרטה של מפעלי ים המלח בשנת 1998, מאז ועד היום לא שונו תנאי הזיכיון. להזכירכם, חוק הזיכיון משנת 1961 מאפשר לבעלת הזיכיון "לעשות, להרחיב, לשנות, להחזיק ולהרוס, בים המלח ומתחתיו כל עבודות". כך המצב הקיים נמשך שנים רבות, וחברה יחידה רשאית לעשות במשאבי הטבע של הציבור ככל העולה על רוחה.
תום תקופת הזיכיון הוא הזדמנות שמתרחשת פעם ב-60 שנה לשינוי דרמטי במצב הקיים. לקראת חידוש הזיכיון, אנחנו פועלים מול משרד האוצר במטרה להבטיח שהזיכיון החדש יגן לא רק על האינטרסים הסביבתיים אלא גם יבטיח שאזרחי ישראל יקבלו בחזרה את הרווחים שמפיק ים המלח.
לאחרונה פרסם משרד האוצר את המלצות הצוות במשרד אשר עובד על גיבוש המתווה לקראת חידוש הזיכיון. אנחנו מברכים על כך שהמשרד מבצע עבודת תשתית חשובה והמתווה שגובש נוגע במספר סוגיות מהותיות, לשיטתנו, לקראת קידום עתיד בר קיימא לים המלח.
כך לדוגמה, המתווה מציע צמצום של שטח הזיכיון במטרה לשחרר שטחים ערכיים לתיירות, חקלאות ושמורות טבע. ועוד, המתווה המעודכן יבטיח כי פעילות הפקת המשאבים מים המלח ועיבודם תוסדר ככל פעילות תעשייתית דומה אחרת, וכי זו תהיה כפופה לכלל הדינים, ובהם דיני התכנון והבנייה והחקיקה הסביבתית. כך, לפי עקרון 'המזהם משלם', יחויב הזכיין הנוכחי לשקם את המפגעים הסביבתיים שנוצרו במהלך פעילותו; מנגנוני בקרה ופיקוח יופעלו כדי להבטיח כי הזכיין העתידי יישא באחריות מלאה לשמירה על הסביבה, מתוך שיקום מתמשך של מפגעים קיימים ומניעת יצירתם בעתיד.
לבסוף, המתווה מציע לקבוע תשלום על שאיבת מי ים המלח, זאת במטרה לבטא את העלויות הסביבתיות הכרוכות בשימוש במים, וכן כדי לתמרץ את הזכיין העתידי להתייעל באופן שבו הוא משתמש במי ים המלח. הדבר משקף מאבק ארוך שנים שאנחנו מנהלים, במהלכו קיימנו הליכים משפטיים במטרה לאלץ את חברת מפעלי ים המלח לשלם דמי מים עבור מי ים המלח בהם היא עושה שימוש, ממש כמו כל צרכן וצרכנית מים במדינה.
עם זאת, היו לנו מספר הערות חשובות לגבי המתווה המתגבש.
דרשנו שקיפות
במסמך נסקר מתווה הקשור באופן החישוב של התשלום על השימוש בים המלח, ומשאיר חלקים מהותיים בחישוב זה עמומים ונתונים לפרשנות. לעמדתנו החישוב חייב להיקבע בצורה מדויקת, אשר תמנע מחלוקות ומניפולציות עתידיות. כמו כן, דרשנו שקיפות ומידע נוסף בכל הנוגע לעבודות שנעשו להערכת היקף הנזק שגרמה החברה לים המלח עד כה, להערכת העלות הכספית של פעולות השיקום ואת לוח הזמנים המיועד לפעולות שיקום שייעשו לפני חידוש הזיכיון ולאחר מועד זה.
הצבענו על החשיבות בהקדמת לוחות הזמנים של יישום המתווה
ביקשנו להאיץ את לוח הזמנים לעבודה של מיפוי המפגעים וסקירת הפערים באסדרתם לקראת חידוש הזיכיון – שעל פי המתווה המוצע צפויים להימשך עד תום הזיכיון הנוכחי. לטעמנו, התמהמהות זו עשויה להוביל לפגיעה בסביבה וגם משליכה על שוויו של הזיכיון ועל הדרישות מהזכיין הנוכחי והעתידי.
המשך הכרייה – לא בכל מחיר
ביקשנו לדעת האם נבחנו חלופות לפעולות החציבה האינטנסיבית והאם נערכה הערכה לגבי ההשלכות הסביבתיות שיהיו לפעולות החציבה העתידיות. פעולת הכריה היא בעלת השפעה סביבתית משמעותית הן בהיבט של יצירת מפגעים נופיים והן מבחינת השפעה על ערוצי נחל ומערכות אקולוגיות, ובכל זאת נראה כי המתווה מעגן את מתן האפשרות לזכיין להמשיך ולחצוב כרצונו.
מדוע המתווה המוצע מעדיף את מפעלי ים המלח בהתמודדות על הזיכיון?
דרשנו שהשתתפותה של חברת מפעלי ים המלח במכרז על הזיכיון החדש תיעשה ללא העדפה שלה על פני מתחרות אטרקטיביות יותר, ולהתנות את השתתפותה במכרז בכך שהיא תשלים את מחוייבויותיה ביחס לאסדרת המפגעים והתשתיות שנוצרו במהלך תקופת הזיכיון הנוכחי.
מי ישלם על הנזק המתמשך לים המלח?
בעיה קריטית במתווה המוצע, היא שהוא אינו כולל כל המלצה המתייחסת ישירות לבעיה הקריטית של ירידת מפלס ים המלח. הוא אינו מציע פתרון בר ביצוע המחייב את האחראים לירידת המפלס – המדינה ובעלי הזיכיון הנוכחי – לפעול לייצוב או האטת ירידת המפלס. מעבר לכך, המסמך מבהיר חד משמעית שלזכיין לא תהיה אחריות כלשהי לביצוע הפתרון לירידת מפלס!
הצבענו על החשיבות שבניסוח מתווה אשר לא ישאיר מקום לספק, כי על מפעלי ים המלח לשאת באחריות ובעלות השיקום של המפגעים שהיא-היא יצרה. אנו סבורים שהחברה חייבת לפצות לא רק על הנזק שגרמה, אלא שיש לחייב אותה גם בפיצוי על הנזק עד תום הזיכיון – שנת 2030.
הרווחים שהמדינה מרוויחה מהפעילות התעשייתית הרווחית מאד בים המלח – ואשר צפויה להיות אף רווחית יותר בעתיד – נעשים תוך התעלמות מהנזק הסביבתי שבירידת המפלס. לכן, גם המדינה צריכה לשאת בהוצאות תיקון נזקי ירידת המפלס, ולא להתייחס למפעלי ים המלח רק כמכונת ייצור רווחים, שבחישובם לא נכללת עלות הטיפול במניעת הנזק הסביבתי של ירידת המפלס.
מאיפה יגיע הכסף?
חובה שהכספים שייגבו על השימוש במי ים המלח ישמשו עתודה לשיקום מפלס ים המלח. הזיכיון החדש צריך לכלול גם פיצוי על תרומת מפעלי הים המלח לירידת המפלס, וגם, כפי שהובהר קודם, פיצוי דומה על ירידת המפלס בעבר, כדי שיתאפשר להתחיל לשקם את הנזק המצטבר.
שיקום המפגעים המתמשכים וייצוב מפלס ים המלח יידרשו משאבים והשקעה כספית גבוהה. אנו דורשים להקצות לשם כך כספים משני מקורות תקציביים – האחד, קרן ייעודית שתתבסס על הרווחים של הזכיינית ותקצה אותם לטובת השיקום; השני, תשלום דמי המים, שאנו נאבקים על כך שחברת מפעלי ים המלח תשלם במלואו.
על כל ההמלצות שהעלינו אנחנו נאבקים במסדרונות הכנסת ובבתי המשפט, וכבר הגענו להישגים משמעותיים. אך זה לא מספיק. השעון מתקתק לקראת תום הזיכיון והיעדר פעולה היום יוביל להמשך המצב הקיים ל-25 שנים נוספות. בימים אלה מתגבשת חקיקה שתסדיר את השינויים בתנאי הזיכיון – ואנחנו נמצאים עם היד על הדופק כדי לוודא שהאינטרס הציבורי והסביבתי לא נותרים, שוב, מאחור בעת גיבוש המתווה לזיכיון.
