תמ"א 75 נועדה לפינוי המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה ופיתוח המטרופולין של חיפה והקריות כאזור אורבני שוקק. כנציגי ארגוני הסביבה בולחוף (הוועדה לשמירה על הסביבה החופית) ובוועדת התכנון הארצית, עקבנו מקרוב אחר הליכי גיבוש ואישור התכנית במוסדות התכנון, ולאחרונה אף הגשנו ערר על מספר סוגיות בעייתיות, אשר התמ"א לא מתייחסת אליהן באופן מספק.
תמ"א 75 חסרה התייחסות לתרחישים מעודכנים בכל הנוגע לעליית מפלס פני הים.
לצערנו, מנהל התכנון טרם הפנים את הצורך בהערכות לשינוי האקלים, בדגש העלייה של מפלס מי הים. וכך, למרות שתמ"א 75 קובעת תכנון שמיועד להיות ממומש במשך עשרות שנים קדימה, לא היתה התייחסות לעובדה שרצועת החוף לשימוש הציבור תהיה צרה יותר באופן משמעותי עקב עליית מפלס פני הים, ורוב האזור יימצא בסכנת הצפות. התרענו על עצימת העיניים הזו הן בדיונים והן בערר שהגשנו וטענו כי יש צורך להסיג את הבינוי מזרחה על מנת לשמור על החוף לציבור ולדורות הבאים. הטענה שלנו מסתמכת על תרחישים רשמיים של עליית המפלס שפורסמו עד היום.
ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון ובניה קיבלה את הערר שלנו והורתה על שינוי משמעותי של תכנון רצועת החוף בתכנית המתאר: הוועדה קבעה כי אין לבנות בחוף ובקרבתו עד לקביעת מדיניות התכנון בהתאם לתחזיות של עליית מפלס פני הים, על מנת למנוע קביעת עובדות בתכנית בניגוד להנחיות החדשות שיתקבלו. זאת, בהתאם לעיקרון הזהירות המונעת.
החלטת ועדת הערר הרחיבה את ההגנה על החופים במסגרת תמ"א 75 וקבעה איסור בינוי ב-35 מטר נוספים, מעבר לקו ה-100 מטר, גם באזור המוגדר כ"פארק חופי", אשר באופן עקרוני מאפשר בינוי רב בשטחו.
מדובר בתקדים חשוב ביותר: זוהי הפעם הראשונה שמוסדות התכנון מחויבים להתייחס לעליית המפלס ולמעשה למלא את תפקידם לקדם תכנון צופה פני עתיד, בניגוד לראייה צרה הלוקחת בחשבון רק את המצב בהווה. אנחנו מתכוונים להשתמש בהחלטה התקדימית הזו של ועדת הערר כדי להביא לשינוי של תכניות נוספות בהתאם לתחזיות המעודכנות על עליית מפלס פני הים ולהטמיע התייחסות כוללת של מנהל התכנון לנושא.
ראוי לציין שועדת הערר דחתה שתי טענות נוספות שהעלינו בערר.
אזור מפרץ חיפה הוא אחד ממוקדי הזיהום הבולטים בארץ, וביניהם חוות המיכלים השוכנת במפרץ. חברת תש"ן מחזיקה באזור חוות מיכלי ענק לאחסון דלקים שונים, אשר לאורך השנים חלחלו לקרקע וזיהמו גם את מי התהום.
דרשנו שתמ"א 75 תכלול הוראות ברורות לבחינת זיהומי הקרקע והמים בחוות המיכלים שבמקום, לפני שממהרים לתכנן במקום תכנית מפורטת. באופן הזה, העורכים של התכנית המפורטת בחוף יצטרכו להתייחס לממצאים של סקירת הזיהום, להציע אמצעים לטיהור הקרקע ולהשלים את הטיהור עצמו עד לאישור התכנית המפורטת – וזאת בהתייחס לידוע לנו עד היום לגבי מקומות מזוהמים אחרים כמו באפולוניה, תל השומר, ומתחם תע"ש ברמת השרון.
עם זאת, ועדת הערר קבעה כי ניתן להסתפק בהוראה כוללת, ולא קיבלה את טענתנו שביצוע סקרי הקרקע והמים המזוהמים, צריכים להיות בשלב הראשוני ובבסיס התכנון. לאור החלטה זו, קיים סיכוי לא רק לבזבוז כספים וזמן על תכנון לא רלוונטי, אלא שדחיית הסקרים לשלב מאוחר בתכנון גם תיצור לחץ על היזמים ועל רשות מקרקעי ישראל לממש תכנון בלתי אחראי ופיתוח בלתי איכותי ובלתי רציף בשטח.
בנוסף, במסגרת תמ"א 75 ישנה התייחסות למימושה של תכנית התחדשות עירונית בקריית ים. באזור קיימת בנייה ישנה הסמוכה מאוד לקו המים, באופן שאינו תואם את מדיניות התכנון העדכנית בהתאם לחוק החופים. תכנית ההתחדשות העירונית מהווה הזדמנות של ממש להסיג את הבינוי במסגרת ההתחדשות העירונית מקו החוף, על פי אותו עקרון שהעלינו בערר – התחשבות בתחזיות העדכניות של עליית מפלס פני הים והותרת רצועת חוף רחבה יותר לציבור. ניתן לעשות זאת באמצעות קביעת מנגנון של פיצוי ליזמים, והעברת זכויות הבנייה לעומק התכנית, מזרחה. כך תיוותר רצועת חוף רחבה ופנויה לשימוש הציבור.
עם זאת, ועדת הערר טענה כי אין מקום לקביעות שכאלה במסגרת תכנית מתארית ורחבת היקף, וכי אלה יקבעו בתכניות מפורטות שיקודמו מכוח התמ"א, אם מוסדות התכנון יחשבו כי צעד זה נחוץ.
לסיכום, למרות ההישג התקדימי, יש לזכור כי עליית מפלס הים הינה רק אחת ההשלכות ההרסניות של שינוי האקלים, ולמנהל התכנון אין כיום כל הליך או הנחיות המחייבים התייחסות לסוגיה זו בתכניות חדשות. אנחנו מצפים ממנהל התכנון לנהוג באחריות ולאמץ נהלים מחייבים, הנוגעים להיערכות לשינוי האקלים בתכניות עתידיות, כך שכלל התכנון בארץ יכלול אמצעי היערכות ואמצעים לצמצום השפעת שינוי האקלים על הציבור.
