החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ישנה עליה משמעותית של שימוש ברכב פרטי בישראל. בתקופה זו, אחוז התושבים המשתמשים בתחבורה ציבורית צנח מ-64% ל-27%. על אף ההשלכות השליליות של שימוש ברכב פרטי – כלכליות, חברתיות וסביבתיות – השימוש בו נמצא במגמת עלייה.
כך לדוגמא, רק ב-2015 נוספו רבע מיליון מכוניות חדשות על הכבישים.
העדפת הרכב הפרטי על פני התחבורה הציבורית מוסברת לעתים כתוצר בלתי נמנע של כוחות שוק, מגמות עולמיות והעדפה צרכנית. אולם בארצות מערביות ואחרות יש מעבר לפיתוח מוטה תחבורה ציבורית ולהגדלת ההשקעות בפיתוח מערך התחבורה הציבורית כחלק מהמדיניות להגברת השימוש בה במקום ברכב הפרטי.
עקב מצבה העגום של התחבורה הציבורית בישראל, תדמיתה בעיני הציבור, בפרט זו של האוטובוסים, הינה ירודה ביותר ורוב המשתמשים בתחבורה הציבורית עושים זאת בלית ברירה, עקב העדר יכולת לנהוג או להחזיק רכב. מדובר במגזרים “שקופים” עליהם נמנים קשישים, ילדים ונוער, נשים ובעלי מוגבלויות.
שעות העומס הפכו את המדינה לפקק ענק, בו מבוזבזות מאות אלפי שעות עבודה והמשק פועל בחוסר יעילות בולט. אם לא יחול מהפך תודעתי בקרב מקבלי ההחלטות ויחלו השקעות במערך תחבורה ציבורית, המשק עלול לסבול מהפסד נוסף של כ- 25 מיליארד שקלים לשנה ואורך קטעי העומס יוכפל. כל נוסע יבזבז בממוצע כ-60 דקות נוספות בכבישים!
עודכן: יולי 2016
