לאחרונה הגשנו עתירה כנגד שורה ארוכה של משרדי ממשלה: משרד החינוך, משרד הפנים, המשרד לשוויון חברתי, משרד האנרגיה, המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות. אתם בטח תוהים ותוהות לעצמכם, מהי הסוגייה שהייתה כל כך מהותית ובסיסית כך שהקפנו בעתירה משרדים בעלי סמכויות כה נרחבות?
זוהי המציאות המזעזעת שאנו מנסים להיאבק בה: בריאות של ילדים קטנים מופקרת באופן שיטתי, כך שהם והוריהם נאלצים להכריע בין מימוש זכותם הבסיסית לחינוך, לבין הגנה מפני חשיפה לזיהום אוויר קיצוני וסכנות בטיחותיות.
כיצד הדבר הזה יתכן? ובכן, בעודנו כבר בשנת 2024, עת נפלאות השמש הישראלית ופוטנציאל האנרגיה הגלום בה מוכרים לכולם, עדיין לומדים מאות ילדים במוסדות חינוך של האוכלוסייה הבדואית, אשר אינם מחוברים לחשמל ועל כן נעשה בהם שימוש בגנרטורים מזהמים.
אותם גנרטורים מהווים מפגע בריאותי ובטיחותי חמור, המסכן את בריאות הילדים השוהים במוסדות, וכן מהווים מטרד רעש אשר אינו מאפשר קיום שגרת לימודים תקינה. בפועל – מילדים אלה נמנעת הזכות הבסיסית לחינוך ובכך נוצר חוסר שוויון קיצוני בינם לבין ילדים הלומדים במסגרות חינוך המחוברות לרשת החשמל. בכך המדינה מפרה את עקרון השוויון בחינוך, שבו היא מחוייבת כלפי כל ילד וילדה במדינה.
פנינו בנושא למשרד החינוך עוד בשנת 2022, והמשכנו להסב את תשומת לב השרה דאז והשר הנוכחי שוב ושוב – אולם לא קיבלנו התייחסות לפניותינו ולא נראה כי מקודם פתרון של ממש לסוגייה, חרף הזמן שעבר. לכן פנינו לאפיק המשפטי ובחרנו להגיש עתירה. העתירה הוגשה יחד עם נציגי הציבור הבדואי והורים מודאגים, עמותת שמסונא (לשעבר מיזם סעיד אלחרומי), קרן אלסיראג' – המועצה האזורית ליישובים הבלתי מוכרים, איגוד רופאי בריאות הציבור והמועצה הלאומית לשלום הילד.
זה נכון, קיימות סיבות רבות לכך שהיישובים הבדואים בנגב טרם חוברו לרשת החשמל – אולם כבר הוכרע בפסיקות קודמות כי משרד החינוך חייב לספק חינוך לכלל הילדים בישראל, ובתוך כך תנאים נאותים שיאפשרו להם ליהנות מזכות זו; כל שכן כאשר קיימות חלופות זמינות, בטוחות ומהימנות לחשמל המזהם – חיבור לרשת החשמל או לפאנלים סולאריים. נזכיר את פסק הדין של השופט ריבלין בערעור שהוגש על ידנו, במקרה מקומם שבו בית ספר בשועפט פעל בסמוך למפעל מזהם. השופט תמך בעמדתנו וציין כי על משרד החינוך ועיריית ירושלים "חלה חובה לספק לתלמידי בית הספר מבנה שניתן לקיים בו לימודים בצורה בטוחה ובריאה", וכי "הנכונות להסכים לחשיפת ילדים לסיכונים הנלווים לשאיפת החומרים המזיקים, ולו למשך יום אחד, היא החלטה בלתי סבירה ואין להשאירה על כנה".
חוות הדעת המקצועית של המדען הראשי שלנו, ד"ר אריה ונגר, מפרטת שורה ארוכה ומבהילה של סכנות בטיחותיות ובריאותיות בפעילותם של הגנרטורים בסמוך לילדים צעירים, שבריאותם פגיעה במיוחד:
- סכנת שריפה כתוצאה מהתלקחות דלק או אדי דלק
- התפוצצות מצברים או כוויה כימית מחומצת מצברים
- כוויה ממגע עם צנרת וחלקים חמים בגנרטור
- סכנת התחשמלות
- פגיעה מחלקים מכניים מסתובבים, או כתוצאה מתזוזה או נפילה של הגנרטורים
- התפתחות מחלות נשימה כרוניות או החמרה במחלות קיימות, כדוגמת אסטמה
- ירידה בתפקוד הריאות והמערכת החיסונית
- חשיפה לזיהום אוויר חלקיקי, אשר על פי מחקרים, מובילה לעלייה בתמותה כתוצאה ממחלות ריאה חסימתיות, דלקות ריאות, מחלות לב וסרטן
- הרעלה ומוות כתוצאה מחשיפה לזיהום פחמן חד חמצני
- חשיפה מוגברת למזהמים אורגניים מסוכנים ולמתכות כבדות, לרבות גז הבנזן אשר מוכר כמסרטן וודאי וכמחולל סוגים שונים של סרטן הדם
- חשיפה ממושכת לרעש החורג ממפלס הרעש המותר בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), אשר עלולה להוביל לירידה בתפקוד השמיעתי ואף לעקה נפשית
מעבר לכך, מציאות זו מנוגדת להנחיות הבטיחות של משרד החינוך עצמו, אשר קובעות כי "מוסד החינוך יוקם הרחק ככל האפשר מאזורי תעשייה ומלאכה, ממקורות רעש, צחנה, זיהום אוויר, אבק וגזים, ממפעלים וממחסנים שיש בהם סיכונים פוטנציאליים, ממתקני ביוב, מאגני חמצון, ממקווי מים ומכל מקום אחר שיש בו מפגע בטיחות או גיהות".
עניין נוסף הוא כי הגנרטורים אינם מאפשרים למוסדות החינוך לקיים מסגרת חינוכית רציפה – כל תקלה בגנרטורים, קטנה כגדולה, גורמת להפסקת אספקת החשמל למוסדות החינוך על כל המשתמע מכך – היעדר תאורה, מזגנים ומכשירי חימום, מחשבים ומכונות צילום, מקררים ועוד. העניין הזה קורה גם בשגרה, בכל פעם שמתבצע תדלוק של הגנרטורים – ומוביל לדיווחים אודות פגיעה מתמשכת במערכות חשמל במסגרות החינוך, אשר דורשות זרם חשמלי רציף ויציב. דמיינו לעצמכם, איך זה מרגיש להיות אותם ילדים בימי החורף הקרים או בימות הקיץ החמים בנגב, ללא כל אמצעי למיזוג אוויר בעת שהגנרטור יוצא מכלל פעולה – כיצד ניתן להתרכז בשגרת לימודים במציאות שכזאת?
הנטל התקציבי הנופל על הרשויות המקומיות, הכרוך ברכישת הגנרטורים, תחזוקתם ורכישת הסולר להפעלתם במוסדות החינוך הינו גבוה בהרבה מזה הנופל על רשויות מקומיות המחוברות לרשת החשמל – למרות שבחלק מהמקרים משרד החינוך שותף בכיסוי ההוצאות. האחרונות משלמות פחות על שירותי החשמל ולכן יש להן הכנסה פנויה אשר ניתן להקצות לטובת שיפור איכות ההוראה והחינוך ברשות. יתרה מכך, הרשויות הבדואיות הן מלכתחילה רשויות המדורגות באשכול כלכלי-חברתי הנמוך ביותר על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המצב תורם לחוסר השוויון ולהעמקת הפערים החברתיים בין תושבי האוכלוסייה הבדואית לכלל אזרחי המדינה.
אי אפשר להתעלם גם מההפרה החמורה של עיקרון הצדק האקלימי. ילדים הם אוכלוסייה רגישה שצפויה להיפגע יותר ממשבר האקלים. במקרה הזה, בו אנו עוסקים בילדים המשתייכים לאוכלוסייה הבדואית – מדובר בסיכון כפול (גם ילדים וגם אוכלוסייה מוחלשת). המציאות האקלימית מכתיבה כי בעתיד יהיה יותר שימוש באמצעי קירור, כלומר יותר שימוש בגנרטורים מזהמים. לכן, על המדינה לפעול כדי שאוכלוסייה זו לא תיפגע משינוי האקלים, באופן לא פרופורציונלי בהשוואה ליתר האוכלוסייה.
לבסוף, כפי שציינו, קיים פתרון זול, בטוח, ישים ויעיל אשר ישים סוף לכל הבעיות הקשות שציינו, אשר אינו כרוך בחיבור מוסדות החינוך לרשת החשמל – התקנת פאנלים סולאריים אשר יספקו את הצרכים האנרגטיים של מוסדות החינוך. עמדת מנכ"לי המשרד להגנת הסביבה, משרד האנרגיה ומשרד הבריאות אף תומכת ברעיון זה ומצביעה על כך שעל מנת לעמוד ביעד הלאומי להפקת חשמל מאנרגיה מתחדשת בשנת 2030, יש צורך בהתקנה נרחבת של מערכות סולאריות על גגות מבני ציבור, ובהם מוסדות חינוך. אלא שמכשול בירוקרטי הזוי עומד בפני רשויות המבקשות לקבל מימון ממשלתי לפרוייקטים מעין אלה – והוא שהתמיכה המוצעת למעבר לאנרגיה מקיימת של האוכלוסייה הבדואית בנגב אינו זמינה עבור מוסדות חינוך אשר הוקמו במבנים ללא היתר.
אסור לנו לאפשר המשך דחיקה והתעלמות דווקא מהאוכלוסיות המוחלשות בחברה – מה שיוביל בהכרח להעמקת הפערים החברתיים. אסור לנו להשלים עם מצב שבו ילדים רכים בשנים הם הקורבנות של חוסר שוויון חריף המונע מהם לממש את זכויות האדם הבסיסיות שלהם – הזכות לחינוך והזכות לחיות בסביבה ראויה ובריאה. הזכות לסביבה, ובפרט לסביבה בטוחה המאפשרת קיום שגרת לימודים תקינה, הינה זכות בסיסית שמגיעה לכולנו – ואנו נמשיך להיאבק על מנת שהיא תהיה נחלת הכלל.