להפתעתנו ולצערנו, בית המשפט המחוזי דחה את העתירה שלנו להסגת המלונות בחוף לידו מקו המים. השופטת הנכבדה בעצמה כתבה "לא אכחד כי העובדה שמשמעות דחיית העתירה הינה בניית שני בתי מלון ממש על שפת הים, בתוך חוף הים – הינה תוצאה רחוקה ממיטבית, והיא אף אינה תואמת את העקרונות התכנוניים המוכרים והמתוקפים היום, הן בתמ"א 1, והן בחוק השמירה על הסביבה החופית, בוודאי בנייה כה קרובה לחוף היום".
למרות זאת, "לא בלב קל" היא דחתה את העתירה, בשל טענתה שלמרות שמדובר בתכניות ישנות, אשר עומדות בסתירה לחוק החופים שנחקק לאחר שאושרו, עדיין אין הצדקה להפוך את החלטת הוועדה.
לטעמנו, נפלו מספר פגמים בהחלטה, אך הפגם הגדול ביותר הוא הקביעה של בית המשפט כי אכן נעשתה בחינת חלופות מספקת במקרה של לידו. אולם בפועל, אנו טוענים כי לא נבחנו חלופות לתכניות ברצינות הראויה.
לא מתקבל על הדעת שבשנת 2025, כשהצפיפות בחופים בשיא וצפויה רק לגדול, כשכבר ידוע על עליית המפלס וסחיפת החול שגם הם נוגסים בחופים – בלידו בחורף כבר היום בקושי נותרה רצועת חוף – מאשרים תוכנית בסמוך לקו המים מבלי לבחון חלופות.
לכולם ברור שבחינת חלופות זה הצעד הצודק, הראוי והמתבקש. מלבד השופטת, מוסדות התכנון הסכימו אף הם מלכתחילה שאילו היה מדובר בתוכניות חדשות לגמרי, הן היו נדחות על הסף.
הגשנו ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין שקיבלנו בעתירה. תכנון לאורך חופי ישראל חייב להיות זהיר, אחראי וצופה פני עתיד. עליו להבטיח שמירה מכל משמר על הנכס הציבורי המועט שנותר לנו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים. לצד מוסדות התכנון, על בית המשפט להוות אף הוא שומר סף במקרים של תכניות שמפרות באופן כל כך בוטה את הנורמות התכנוניות ואת החקיקה הקיימת.
