חופים וים
חופי הים בישראל הם משאב חברתי מהדרגה הראשונה – במדינה שטופת שמש כמו שלנו, כולם הולכים לים, וכרגע נראה שהם יהיו פתוחים בחינם לנצח. אלא שבשנים הבאות צפויה אוכלוסיית ישראל להמשיך ולגדול, ובהתאמה צפוי לגדול גם הלחץ על הקרקע הפנויה שעוד נותרה בארץ. בניה בקו ראשון לכיוון הים משתלמת מאד מבחינה כלכלית, ולכן הלחץ להמשיך ולבנות במקומות אלו אינו פוסק, למרות שמדובר בשטח שמטבעו אמור לשרת את כלל הציבור. כיום, לכל תושב בישראל יש פחות מ-1.5 ס”מ חוף לפרוס בו את המגבת ולהינות מהמבט לכחול הגדול.
שומרים על החופים פתוחים
אורך החוף של ישראל בים התיכון הוא 197 ק”מ בלבד, והוא אמור לשרת את כל 10 מיליון התושבים בארץ כיום ו-18 מיליון תושבים בשנת 2050. הביקוש לחופים גדל מדי שנה, עקב גידול האוכלוסין והתארכות העונה החמה. מול יוזמות רחבות להקמת מרינות חדשות, כפרי נופש, מלונות שיהוו מגורים פרטיים וכד’, שתכליתם צמצום השימוש וההנאה מרצועת החוף מרבים למעטים בלבד – נדרשת התמודדות נחושה לשמירה על החופים עצמם ועל יכולת הציבור הרחב ליהנות מהם. אדם טבע ודין רואה באיומים אלו פוטנציאל לשינוי מדיניות מסוכן. קו החוף של ישראל צריך להישאר מרחב חופי לשימוש הציבור הרחב.
מצוקי החוף המהווים ערך טבע חשוב נפגעים מבלאי, גלי הים וחלקם אף קורסים. הצבת מבנים בכל סוג, בנוסף להפחתת הגעת החול מהנילוס שכבר מתרחשת, יביאו לעצירת הגעת החול וכיוצא מזה, להצרת החופים במעלה הזרם. משבר האקלים משפיע באופן משמעותי גם הוא, עקב התארכות משך העונה החמה, עליית החום ועליית מפלס הים כמו גם עלייה בגובה גלי הסערה. כך, הלכה למעשה, מול ביקוש וצורך ציבורי שרק גדלים – החופים שלנו הופכים לצרים ומסוכנים יותר. דרשנו ונמשיך לדרוש מהשרים להגנת הסביבה, השר האחראי על מנהל התכנון ושר התיירות, לתמוך בקידום החקיקה המונעת בנייה הפוגעת בחופים.
